בן ענת ואייל. נולד בתשמ"ז (1987) בנהלל שבעמק יזרעאל – מושב העובדים הראשון בארץ. אח לרון ועידן.

אמיר, דור רביעי למייסדי נהלל, אנרגטי ומלא שמחת חיים, יפה מבפנים ומבחוץ, גדל והתחנך במושב. למד בבית הספר "יסודי נהלל" ובתיכון בכפר הנוער "ויצו נהלל על שם חנה מייזל שוחט". ספורטאי מצטיין שנודע באהבתו לכדורסל, מוקף חברים ותמיד נמצא במרכז העניינים.

באמיר היה שילוב נדיר של רצינות ושובבות. מגיל צעיר גילה עניין בתחום המוטורי, וטיפח חלום – להיות נהג מרוצים מקצועי ולהשתתף בתחרויות בכל העולם. נופי ילדותו והנהיגה היוו נדבכים יסודיים ומהותיים בחייו, וטבועים במעמקי נשמתו. "הנהיגה הייתה סם החיים שלו," סיפרו הוריו, "הוא ניגש לכל כלי רכב ונהג בו באופן מקצועי, נהנה מהנהיגה עצמה במקום הכי טהור שלה."

עם גיוסו לצה"ל, בנובמבר 2006, הוצב בחיל הרגלים והתנדב ל"אגוז" – יחידה 621 – יחידת קומנדו בחטיבת "גולני" המתמחה בפעילות יבשתית מורכבת (כיום: חלק מחטיבת "עוז" – עוצבה 89). את הטירונות סיים בהצטיינות, ונבחר לשמש קלָע החוד ונווט החוד של הצוות. חבריו סיפרו על "לוחם-על" שהיה טוב בהכול: חד, שקול, מקצוען, נווט בחסד ובעל כושר גופני מצוין.

לאחר סיום המסלול, ובעקבות פציעה, הקים עם חבריו את מחלקת הניוד ב"אגוז", המתמחה בניוד ובחילוץ כוחות בתנאי שטח קשים ובסיטואציות מבצעיות מורכבות. בתפקיד זה שירת עד שחרורו בדרגת רב-סמל ראשון, בתום השירות הסדיר.

אמיר היה איש העולם הגדול והאהבה לטבע ולטיולים נמהלו בתשוקתו העזה לעולם רכבי השטח. ב-2010 נחת בהודו לטיול של אחרי צבא, ואחרי חצי שנה כבר הרגיש בה כמו בבית. הוא הקים חברה לטיולי אופנועים מודרכים עם שותף מקומי והדריך טיולי אופנועים בהימלאיה – רכס ההרים הגבוה בתבל.

החיים חייכו אל אמיר, העתיד נראה מזהיר, וחלום הילדות שלו ניצת מחדש, עת נודע לו על "ראלי ההימלאיה" – מרוץ האופנועים הנחשב לקשה ולמאתגר מכולם, שרק חמישה-עשר אחוז מהמשתתפים בו מגיעים לקו הסיום. בקיץ 2014 חזר לארץ כדי להשיג רישיון מרוצים בין-לאומי, והודיע למארגנים על כוונתו להשתתף בראלי השישה-עשר. הוא כבר עמד לעלות על הטיסה בחזרה להודו כדי להתחיל את ההכנות, אלא שהתוכניות השתבשו.

ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע "צוק איתן" ברצועת עזה בעקבות התגברות ירי הרקטות אל עבר ישראל. אמיר קיבל "צו 8" יומיים לפני העלייה למטוס ואף שמפקדיו שחררו אותו מחובת ההתייצבות מפאת ההיקף המוגבל של המבצע, חש כי אינו יכול לצאת לדרך כשחבריו נלחמים ברצועה והעורף סופג טילים. הוא ביטל את הטיסה, התגייס למילואים וירד לרצועה עם חבריו לצוות הניוד ב"אגוז". בעשרים וארבעה הימים הבאים עסק בחילוץ גופות ובפינוי פצועים תחת אש.

ביום השלישי למבצע הוקפץ עם הצוות לחלץ את מפקד יחידת "אגוז" שנפצע אנושות. חייו של המפקד ניצלו.

כעבור כמה ימי לחימה, ב-19 ביולי החל הקרב בשכונת שג'אעיה שבעיר עזה. זמן קצר לאחר כניסת לוחמי חטיבת "גולני" לשכונה נתקע הנגמ"ש (נושא גייסות משוריין) הקדמי שבשיירה, ובמהלך הניסיון לחלצו הותקף בטילי נ"ט (נגד טנקים) וספג פגיעה ישירה. שבעה לוחמי גדוד 13 ששהו בו נהרגו. אמיר נמנה עם הכוח הראשון שהגיע לנגמ"ש הבוער וחילץ את גופות הלוחמים בגבורה ובחירוף נפש. נפשו ספגה פציעה אנושה אך שקופה; הטראומה הודחקה, חלחלה פנימה והפכה לפצצה מתקתקת. המראות הקשים והריחות ליוו אותו עד יומו אחרון.

באמצע אוגוסט 2014, ימים מספר לאחר סיום מבצע "צוק איתן", טס אמיר להודו, ואף כי לא נשאר לו זמן להיערך כראוי ניגש ל"ראלי ההימלאיה" עם ה"אנפילד בולט 500" – אופנוע הטיולים הקבוע שלו, ששיפץ ושדרג. כנגד כל הסיכויים זכה במקום הראשון לאחר שצלח בשישה ימים 1,650 קילומטר בגובה 6,000 מטר מעל פני הים בשלג, רוח קרה ובאוויר דליל במיוחד, ומול מתחרים שרכבו על אופני שטח מדוגמים. "רק נחישות, כוח רצון, מקצועיות, דבקות במשימה ואהבת התחום אפשרו את הזכייה בבלתי אפשרי," כתבו בני משפחתו. מלבד הגביע של המקום הראשון הוענק לו גביע נוסף, על היותו המתחרה שעשה את המרוץ בתנאים הקשים ביותר. את סיפור השתתפותו בראלי, תיעד ביחד עם מוטי "ינוקא" גלברט בבלוג "דו"גיגים – הגיגים דו-גלגליים", בלוויית תצלומים וסרטונים.

בשנת 2017 השתתף שוב ב"ראלי הימלאיה", הפעם רכוב על גבי "אנפילד" בשם "אלינור", אך חווה תקלה באופנוע שלא איפשרה לו להמשיך, ופרש. "הצלחה היא היכולת לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד את ההתלהבות שלך," כתב בדף ה"פייסבוק" שלו, "דמעות בלתי נשלטות מעוצם רגשות ואכזבה החלו לזרום, וכל האנרגיות שלי נעלמו תוך שנייה. לאחר מכן הגיעו הקבלה, הכניעה, וההבנה. זה ספורט מוטורי וחלק מהמשחק."

אמיר שלט ברזי המחשב והיה בקי בעולם הדיגיטלי. לאחר חזרתו לארץ, לנהלל מכורתו, הקים וניהל רשת חנויות אינטרנטיות, לקח חלק בעבודות המשק המשפחתי ואימן ילדים ובני נוער במועדון הכדורסל של עמק יזרעאל.

לאורך השנים התפרצה מדי פעם הפוסט-טראומה שהייתה חבויה אי שם בנפשו של אמיר, הוא החל לשקוע ותפקודו הידרדר. בדצמבר 2022 חווה התקף פסיכוטי ואושפז אשפוז כפוי. "בהתקף הראשון הוא צעק 'צוק איתן, צוק איתן,' קרא את המספר האישי שלו וצעק, 'אני הצלתי אתכם ובזכותי אתם חיים,'" שחזרו בני המשפחה.

אמיר אובחן כהלום קרב והוכר כנכה צה"ל. לאחר שלושה אשפוזים נוספים השתחרר, והיה נדמה כי חל שיפור במצבו, אך ההתקפים הבאים לא איחרו לבוא. "בהתקפים שלו הוא נהג לקרוא לחבריו לצוות בשמות, חילק להם מספרי ברזל וממש חי את המשימות של צוק איתן," תיאר האח רון.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה במתקפת פתע על ישראל. בבוקר זה החלה מלחמה.

יום אחרי אירועי השבעה באוקטובר שוחרר אמיר מאשפוז – האחרון בסדרת אשפוזים בתקופה של כמה חודשים. מתקפת החמאס הרצחנית והמלחמה שפרצה בעקבותיה טרפו את הקלפים ואת נפשו, והחזירו אותו לשג'אעיה. כל יכולותיו יוצאות הדופן כחבר, כלוחם, כמי שכבש את פסגת העולם – לא הועילו לו.

כחמישה חודשים לאחר מכן אמיר הגיע לקצה, ושם קץ לחייו. במכתב הפרידה שהשאיר למשפחה כתב: "זה גדול עליי. אני אוהב אתכם. לא יכולתי לבקש משפחה טובה יותר."

אמיר ירדנאי נפטר ביום כ"ו בשבט תשפ"ד (5.2.2024). בן שלושים ושש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין שבנהלל. הניח הורים ושני אחים.

ספדו לו בני נהלל: "נשמנו לרווחה שאף אחד מבנינו לא נפל ב'צוק איתן'. טעינו. אמיר הוא חלל צה"ל במוות מאוחר, שלא נגמר."

שבועות ספורים לאחר לכתו, נפטר סבו מרדכי (חוזקה) ירדנאי, מאחרוני דור הנפילים של מייסדי נהלל.

בעיזבונו הדיגיטלי של אמיר נותרו החוויות המצולמות מהמרוצים שהשתתף בהם, הפוסטים ששיתף ברשתות החברתיות, ראיונות שהעניק לתקשורת והסרט שערך על מסעותיו בהימלאיה, שפס הקול שבחר עבורו היה שירו של אריק איינשטיין "סוס עץ" שהלחין שמוליק קראוס, ואשר מילותיו, שנכתבו בידי יענקל'ה רוטבליט, מספרות את סיפורו: "בן אדם, התאמץ, עד הקץ קצה הדרך / אין סוס עץ, תהיה או תחדל / זאת הדרך שלך, כן ניסית אחרת / ושמעת את צחוק הגורל / כן, שמעת את צחוק הגורל."